MIDA: The Iranian Apocalypse: Interview with Dr. Harold Rhode

אין חולק על-כך שהמזרח-התיכון הוא אחד האיזורים הדינמיים ביותר בעולם. אם עד לפני כמה חודשים העסיקה סוגיית הגרעין האיראני את דעת הקהל הישראלית, הרי שעתה תורכיה הסוערת, מצרים המידרדרת וסוריה המדממת העלימו מהעין את האיום הבטחוני החמור ביותר על ישראל ועל העולם המערבי הטמון במשטר האייתולות האיראני. הממשיכים מצדם להתקדם במרץ לעבר השגת יכולות גרעיניות, אשר כפי שזה נראה כיום, אין מי שמעוניין או מסוגל לעמוד בדרכם.


האם ניתן בכלל לעשות זאת? ואם כן, כיצד? בכדי לענות על שאלות אלו ואחרות, שוחחנו עם ההיסטוריון ד”ר הרולד רוד, עמית בכיר במכון גייטסטון ומומחה לאסלאם ולמזרח-התיכון. ד”ר רוד עבד כאנליסט בפטנגון במשך 28 שנה ומרצה כיום באוניברסיטאות ומעל במות שונות. בשנת 1978, שנה לפני פרוץ ההפיכה של ח’ומייני, למד ד”ר רוד באוניברסיטת משהד שבאיראן ונחשף באופן בלתי-אמצעי למנטליות ולתרבות האיראנית.


הנחה רווחת בקרב רבים בעולם המערבי, כי ההסתה הקשה והטרמינולוגיה החריפה של המשטר האיראני והנשיא אחמדינז’אד יישארו בגדר איומי סרק, ובסופו של דבר גם הם יפעלו במסגרת ההיגיון וימנעו מלעשות שימוש בפצצה גרעינית. האמנם?

הרבה פעמים כשאנחנו אומרים “הגיוני”, אנחנו לא עוצרים לשאול את עצמנו מהו אותו היגיון. אז הייתי אומר ככה: במסגרת שלהם, הם רציונליים לגמרי. אולם מהי המסגרת הזו? בשביל להבין זאת צריך לחזור אחורה ולהבין מיהם האנשים שעומדים בראש המדינה ומה המסגרת התודעתית והדתית בה הם חיים. יש לציין שהאייתוללה ח’ומייני, מי שעמד בראש המהפכה, התנגד לחלוטין לאנשים הללו. השליטים של ימינו הם לא הכהונה הדתית אלא משמרות המהפכה, ה”פאסדאראן”, שהיוו מעין אנטי-מהפכה בתוך המהפכה של ח’ומייני.


אם כן, בוא נתחיל בגישה השיעית כלפי המהדי, המשיח שלהם, בצורה כללית ביותר. השיעים חיים בתודעה תמידית של “תחמול” – הכוונה היא, גם בערבית וגם בפרסית, נשיאה בנטל או במטען. הם כל הזמן סובלים ממה ש”ההם” עשו לנו.


כשהם אומרים “ההם” הכוונה, כמובן, למוסלמים הסונים.

כן. עכשיו, בדרך כלל בתיאולוגיה של אנשים שחיים בצורה כזאת קיים מושג לגבי הצלה או גאולה מסוימת, שתבוא ממקום מסוים. במקרה של השיעה האית’נה עשריה (התריסריים), הכינוי לזרם המרכזי המהווה כ-80% מהשיעים בעולם, זהו המהדי ה”מוסתר”. הם מאמינים שבשנת 873 האימאם האחרון שלהם נעלם אולם הוא נותר בחיים והוא יהיה, כביכול, המשיח שלהם. עד אז, כל מערכת פוליטית היא פסולה ובלתי-חוקית.

ח’ומייני, בניגוד אליהם, בא ממסורת של פחות מ-2% מהשיעים, המחזיקים בגישה כי ניתן להקים מערכת פוליטית בעולם הזה. ח’ומייני אמר שלמען ביטחון איראן אפשר לבטל זמנית אפילו פסוקי קוראן. במלחמת האזרבייג’אנים בארמנים, לדוגמא, איראן תמכה בארמנים ולא באזרים השיעים כיוון שהדבר תאם את האינטרס הלאומי.


עוד לפני ההפיכה פעלה באיראן קבוצה, שהתנגדה לח’ומייני, הנקראת “חוג’אטיה“. קבוצה זו, המחזיקה במושכות השלטון בימים אלה ממש, מאמינה כי ניתן להכריח את האימאם שיחזור ויציל את השיעים באמצעות מלחמה רצינית וקטלנית, ואפילו אם זו תוביל לתבוסה. ח’ומייני ניסה להרחיק אותם מהמערכת הפוליטית עד כמה שאפשר. הוא אפילו סרב לדבר איתם. למה אני אומר את זה? כי עם הזמן הם אלה, בחוג’אטיה, שהשתלטו על המדינה. אותם החבר’ה הם עתה השליטים של איראן, המאמינים באמונה שלמה כי באמצעות תבוסה הם יכולים להכריח את האימאם שלהם שיופיע ויציל אותם. הפצצה הגרעינית, אפוא, מהווה תמריץ לזירוז ביאת המשיח


מדוע תומכי איראן, כגון הרוסים והסינים, ממשיכים לסייע לתוכנית הגרעין ולחמש את המשטר? האם הם לא חוששים מהמניעים המשיחיים של המשטר האיראני?

הרוסים והסינים פועלים על-פי מטרות פוליטיות משלהם. הם בנו לעצמם מעין מסגרת מחשבתית ובתוכה הם מחשיבים את האיראנים לרציונליים. בתקופת המלחמה הקרה, בין הרוסים לאמריקנים היה מעין סטטוס-קוו, מה שנקרא דוקטרינת ‘הרס הדדי מובטח’ (MAD). זה עבד כי הרוסים לא רצו למות ואנחנו במערב לא רצינו למות גם כן. התמריץ היה הפוך, וזאת הבעיה פה. זאת הסיבה שכל-כך מסוכן לאפשר לאיראנים להשיג נשק גרעיני, וזאת הסיבה שאנחנו צריכים לדאוג.


לתקוף או לא לתקוף

מזה זמן רב שמדינת ישראל מצויה בדילמה האם לתקוף או לא לתקוף באיראן. בינתיים, שאר מדינות המערב, כולל ארצות-הברית, מעדיפות שלא להחמיר את הסנקציות הכלכליות ולנקוט באמצעים דיפלומטיים בתקווה למנוע מאיראן יכולות גרעיניות. כיצד, לדעתך, יש להתמודד עם הבעיה?

הדבר החשוב ביותר שצריך להבין הוא שהבעיה היא לא המערכת הגרעינית; הבעיה היא המשטר. אם פותרים את הבעיה המידית, זאת אומרת שמנטרלים את היכולת הגרעינית של איראן, והמשטר נשאר על כנו, כאילו נתת אקמול לחולה בסרטן. מבחינתי, הייתי עושה כל שביכולתי כדי להחליף את המשטר, ואם צריכים איכשהו להתקיף, ואני לא יודע בדיוק איך ומה התוכניות של ישראל, צריכים להתקיף את סמלי המשטר ולעזור לעם להפיל את המשטר.


איך תקיפת סמלי המשטר תוביל להפלתו? האם הדבר לא רק יחזק את מעמדו בעיני העם האיראני?

כדי לענות על כך צריך להכיר את המנטליות של האיראנים. אם אתה מביט בהיסטוריה שלהם אתה יכול להבחין שברגע שהמשטר חלש העם הופך מפייסני או פחדן, לגיבור. אני חוויתי את התופעה הזו בעצמי עוד בשנת 1978, בשלבים הראשונים של המהפכה, כאשר שהיתי כסטודנט זר באיראן. בהתחלה כולם צייתו למערכת, לשאה, אבל ברגע שהוא לא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות כדי להישאר בשלטון, אותם איראנים שהיו צייתנים ופחדנים הפכו לגיבורים נגדו.


בתור סטודנט אמריקני שלמד שם, ידעתי שכל משפחה שיעית צריכה לבחור לעצמה אייתוללה, להכפיף עצמה לפסקיו, לתרום לו כסף, להקשיב לדרשותיו וכד’. אולם מותר להם להחליף את הנאמנות שלהם, אם אפשר לקרוא לזה ככה. אני, כילד אמריקני נאיבי, התחלתי לשאול את כולם: “אז מי האייתוללה של המשפחה שלכם?”. כל פעם מחדש הם עשו עצמם כאילו הם לא מבינים את השאלה שלי. אבל למה הם עשו כך? הבנתי שמשהו לא בסדר, והרי לא ייתכן שהם לא יודעים על מה אני מדבר. אז התחלתי לעבור איתם על רשימת האייתוללות מהדרגה העליונה ביותר. בין השמות שהזכרתי היה גם ח’ומייני, ועדיין, הם המשיכו לעשות עצמם כאילו לא ידעו מי זה.


לבסוף נודע לכולם שהמשטר הידרדר וההמונים הבינו שאין לשאה לא הרצון ולא היכולת להשתלט על המצב. כשהעם ראה את זה הם יצאו לרחובות וצעקו: “מוות לשאה – ברוכים הבאים ח’ומייני שיחיה”. אני ראיתי את אותם חבר’ה שעשו עצמם קודם לכן כאילו לא מכירים את שמו, וכעסתי. הם שיקרו לי! אני לא הבנתי שאני לא הבנתי. חזרתי עצבני למעונות הסטודנטים והתעמתתי איתם. כמה חבר’ה נכנסו לחדר, סגרו את הדלת ובשקט שאלו אותי: “מי זה ח’ומייני”? הם באמת לא ידעו מי הוא. הם פנו אליי כי הם זכרו שהזכרתי את השם שלו. אז למה הם צעקו את שמו ברחובות? כי הם תמיד צריכים להיות עם החזק. החזק במקרה הזה היה ח’ומייני כאשר השאה כל הזמן ויתר ולא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות כדי להישאר בשלטון. יש לציין גם את השאה של השאה, הנשיא קרטר, שגם הוא ויתר כל הזמן לח’ומייני.


נאיביות אמריקנית

דוגמא חשובה נוספת היא הפלתו של ראש ממשלת איראן מוחמד מוסאדֵק, שהתרחשה ב-1953. כולם מאשימים את אמריקה בהפלתו, אבל האמת היא שהאמריקנים לא כל-כך הבינו מה שהם עשו. תראה, בבוקר כל החבר’ה יצאו לרחובות טהרן והפגינו נגד השאה ובעד מוסאדק. אחרי הצהריים החבר’ה יצאו לרחובות והפגינו בעד השאה ונגד מוסאדק. אלו היו אותם אנשים. באותה עת לא היו כבישים כל-כך טובים באיראן ואי-אפשר היה להביא כל מיני אנשים מהפרובינציות תוך כמה שעות, ובכלל, כדי להפגין בעד השאה.

מה שבאמת התרחש הוא שגנרל מחסידיו של השאה פנה למערכת הכהונה הדתית ואמר ככה: חבר’ה, אתם יודעים שמוסאדק רוצה להלאים את הקרקעות שלכם [מוסאדק תכנן רפורמה אגררית מקיפה – א.ג.], את הוואקף, ההקדש שלכם, וזה יהיה הסוף שלכם. אנחנו מבטיחים לכם, במידה שתסירו את התמיכה בו, שלא נלאים את הקרקעות שלכם. כבר בסביבות צהרי אותו יום פנתה הכהונה לחבר’ה שלהם במסגדים, והללו יצאו לרחובות והפגינו בעד השאה. האם זה היה לטובת אנגליה ואמריקה? ייתכן, אבל הם לא עמדו מאחורי הפלתו! מה שאני מבקש בעצם לומר הוא שאתה יכול להבחין כיצד התרבות והאופי האיראני מאפשרים לעם לעבור בקלות מצד אחד לצד השני.


אז, לפחות האמריקנים ניסו לדאוג לאינטרסים שלהם. עתה נדמה שהמדיניות של אובמה, לפחות ביחס לארצות ערב והאסלאם, לוקה בחוסר הבנה חמור.

אובמה לא מבין. הייתי מגדיר זאת כנאיביות. עוד לפני הקדנציה הראשונה שלו כנשיא, כשהוא רץ לנשיאות, הוא דיבר על פיוס עם איראן. חודשיים בדיוק אחרי שנבחר לנשיא חל ראש השנה הפרסית, ה”נורוז”, והוא ברך את העם האיראני, אבל לא רק את העם. הוא ברך גם את “הרפובליקה האסלאמית של איראן”. מה עשה המשטר? הוא סיבב את הדברים כאילו אובמה מעניק לגיטימציה למשטר. הם אמרו: מה זה אובמה? מה פירוש המילה בפרסית? O – זה “הוא”, Bo – זה “עם”, Ma – זה “איתנו”, או “אנחנו”. “הוא עימנו”, “הוא איתנו”. עם מי? לא עם העם אלא עם המשטר! בכך הוא הראה, כמו קרטר לפני הרבה שנים, שהוא סביל ולא פעיל.


מה זאת אומרת סביל?

הצרה היא שבמזרח התיכון או שאתה סביל או שאתה פעיל. גורם יותר עיקרי אפילו מהכלכלה זה העניין של הכבוד. גם אצל האיראנים קיים, מה שנקרא, הבושה המזרחית. הבעיה הכלכלית היא חשובה, אין מה לדבר. אבל כל עוד שיש להם המינימום אז זה לא הדבר הראשון במעלה.


השאלה החשובה ביותר היא האם למשטר יש הרצון והיכולת לעשות את מה שהוא צריך כדי להישאר בשלטון. אם הצד שכנגד מפגין חולשה אז הוא נתפס, במושגים מזרח-תיכוניים, במיוחד איראנים, כחלש או כסביל, והמשטר האיראני הופך להיות הפעיל. המטרה, אפוא, היא להרוס את המערכת הזו המאפשרת למשטר לשמור על שרידותו בשלטון.


אם המערב יצליח להראות לעם האיראני שהמשטר לא מסוגל או שאין לו הרצון לעשות את מה שהוא צריך לעשות כדי לשרוד, ברגע שהעם יראה את המשטר כחלש או סביל, אז כמו שהסברתי לך על 1953 ומה שאני עברתי ב-1978, אז הוא יפיל אותו. זו התרבות שלהם. זו הסיבה שאני אומר שצריך לצאת נגד המשטר הנוכחי ושרק לתקוף את מתקני הגרעין לא יעזור.


לא שוכחים, לא סולחים

המשטר האיראני להוט להשיג יכולות גרעיניות, אבל זה לא כל מה שהוא עושה. אנחנו חוזים בימים אלה כיצד הוא מתערב בסכסוכים הרחוקים מאיראן, כמו התמיכה במשטר אסד ובחיזבאללה. וזו רק ההתערבות הגלויה לעיני כל. מה המטרה העליונה של האיראנים? לאן המשטר שואף להגיע?

כשח’ומייני ירד מהמטוס מפריז לאיראן ועמד על מסלול הנחיתה, הוא אמר דבר שבמערב לא היה מובן. הוא אמר “אני חזרתי לפה כדי לפתור בעיה שקרתה לפני 1,400 שנה”. אנחנו במערב צחקנו. לא הבנו על מה הוא מדבר. יש ביטוי בארה”ב – “That’s history”. מה שקרה לא משנה. אבל אנחנו רואים שהתודעה האנושית לא מתפקדת בצורה כזו.


אז איזו בעיה הוא חזר כדי לפתור? הבעיה הייתה שכל פעם שמישהו מסיעת עלי, ממשיך דרכו של הנביא על-פי השיעים, או ממשפחת השיעה כולה, הרים את ראשו הוא חוסל על-ידי הרודנים הסונים. המטרה היא שהעולם כולו, קודם המוסלמים ולאחר מכן כל השאר, יהפוך להיות שיעי.


צריך להבין שההיסטוריה בלתי-נפרדת מההוויה המוסלמית. למשל, המילה שלום בעברית, כמו גם פירושה באנגלית, היא שלמות, או סוף. היינו אויבים, עכשיו אנחנו לוחצים ידיים וזה הסוף. מה שהיה היה. אתה לא שוכח דבר אבל אתה סולח ואנחנו מתקדמים הלאה. בערבית, לעומת זאת, אין שלום כפעולה סופית. “סלאם”, בערבית, זה האושר שאתה משיג על-ידי זה שאתה מכפיף עצמך לרצון אללה דרך האסלאם.


הם לא יכולים לוותר על העבר, גם זה שהתרחש לפני 1,400 שנה. אתה לא משאיר את העבר מאחור, אתה חי אותו היום. כך אפשר להבין את המנטליות האיראנית. השיעים רוצים להשתלט על כל העולם המוסלמי. ‘האביב הערבי’, או למעשה ‘החורף הערבי’, גרם לשיעים לסבול בצורה שאי-אפשר לתאר, כי האויב המושבע שלהם זה הפונדמנטליסטים הסונים.


אתה מייחס חשיבות רבה לתפקיד של ההיסטוריה השיעית והאיראנית ביחס להווה. האירועים שתיארת התרחשו לפני עשרות שנים ואלפי שנים, דבר לא השתנה מאז?

יש הרבה פרשנים שמנתחים את המתרחש במזרח-התיכון ובעולם בכלל, חלקם טובים יותר חלקם פחות. אבל צריך לדעת שאדם שלמד, נגיד, מדעי המדינה, הוא מבין בתיאוריות אבל הוא לא מכיר את התרבות, זו שהולכת יד-ביד עם ההיסטוריה. אני היסטוריון, ואני מאמין באמונה שלמה שאם יש אפשרות להבין מנטליות של עם זה רק על-ידי שאתה לומד את ההיסטוריה שלו.


לדוגמה, ראה את יחסי ישראל וארצות-הברית. החכמים יותר במערכת האמריקנית מבינים שצריך ללטף ולחבק את ישראל כדי שתפעל בהתאם לאינטרסים של ארצות-הברית. הפחות חכמים מנסים להתנהל עם ישראל ביד קשה, אבל ברגע שהם עושים כך, ישראל נכנסת לעמדת מגננה תוקפנית באופן אוטומטי. למה? בגלל ההיסטוריה של העם היהודי. תזרוק ליהודי שם של מדינה באירופה והוא יכול לומר לך באיזה תאריך הם סילקו אותנו משם. אנחנו דרוכים ומוכנים תמיד לצרות, כאשר הפסגה של אלו הייתה השואה. ההססנות, הפחד, החרדה – זה טבוע בנו, אפילו אם אנחנו לא יודעים זאת. בגלל זה הרבה מהפרשנים האמריקנים מדברים כל מיני שטויות על ישראל, כי הם לא מבינים שהמוח הישראלי הוא גם מוח יהודי. זאת אחת הסיבות לכך שאובמה, מתוך חוסר הבנה, פועל בצורה לא הכי חכמה מול ישראל.


https://mida.org.il/2013/06/07/האפוקליפסה-האיראנית-ראיון-עם-דר-הרולד/

Recent Posts

See All